אין חופש מתיאום ציפיות!
חופש- מילה המעוררת בתוך כל אחת מאיתנו ריח של חלום קסום, בו נשיג כמה שעות של רוגע נפשי, כמה שעות של שקט ממלא, ונטעין את עצמינו בכוחות מחודשים, מרץ, עשייה, אהבה לכל העולם ובמיוחד למשפחה.
כמה פעמים לא חזרנו מהחופש שיזמנו, מלאות כמו שציפינו? לא באמת הרגשנו את הריח המשכר של הסרת גבולות כובלים של חיי היומיום והשגרה? העבודה רדפה אחרינו גם במחשבה, וההווי עם בן הזוג היה מלא בוויכוחים, באי הסכמה ובתיאום ציפיות כושל ומאוחר מדי?
לפני כמה שנים טובות נסענו אני ובעלי לחופש. חילקנו את הילדים בין חברים ובני משפחה, מלווים בנשיקות ובתיקים גדושים לשבוע ימים. החופש היה לא אחר מאשר גיחה קצרה לפראג, כשאנחנו מצויידים בכתובת של המלון בו היינו צריכים לשהות, תיק עם אוכל, מצלמה, טלפון נייד ועוד כמה פריטים חשובים.
רק דבר אחד שכחנו לעשות: תיאום ציפיות.
על הבוקר, קמנו נרגשים במדינה זרה, מנסים לגבש לעצמנו סדר יום מעניין. אני רציתי לראות את הנהר היפיפה המעטר את פראג על שלל גשריו, ובעלי חתר להגיע לקבר של המהר"ל מפראג. מצאנו עצמינו רחוקים מקהילה יהודית מסודרת, שזה אומר שאין הרבה את מי לשאול ברחוב איפה יש מה. את השפה המקומית לא הבנו בכלל, והאנשים המקומיים לא הבינו אנגלית.
עלינו על רכבת קלה שהבנו כי היא מגיעה קרוב לקבר המהר"ל. מצאנו את עצמינו נוסעים כמחצית השעה. ירדנו בתחנה הומה אדם, ופנינו למצוא את הרחוב המוביל לקבר המהר"ל. הסתובבנו והסתובבנו עד שמצאנו בניין עטור צריח מיושן. "כאן הקבר, מבטיח לך"! אמר לי בעלי, ואני פסעתי נרגשת למקום. כשהתקרבנו, הבנו כי הגענו לעוד מנזר נוצרי מיושן וטמא. זוכרת, איך משהו בתוכי התחיל להתלהם: האם נמשיך להסתובב מרחוב לרחוב ללא מוצא? אולי ננסה להזמין מונית שתיקח אותנו ליעד הנכסף?
אך, בעלי שהיה מאותגר לגמרי מהטיול, תוך כדי שהוא מנסה לאתר את המקום בכוחות עצמו, ממש לא רצה לשמוע על "קפיצת דרך" כזו או אחרת. מבחינתו, חלק די מרכזי בטיול, הוא למצוא את המקומות החשובים לנו לבד. לאחר שעה נוספת של שיטוטים מיותרים, פגשנו למזלנו בקבוצה יהודית מקסימה שהורתה לנו את הדרך לקבר המהר"ל, שהיה בסך הכל 10 דק' הליכה מהמקום בו היינו. נעמדנו להתפלל על קברו, כשדמעות מציפות את עיניי מהאנרגיה המיותרת שהוצאנו, התפללתי להשם, כי מעתה נשכיל לתכנן את היציאות שלנו בקצת יותר הבנה וכבוד אחד לצרכים של השני.
"מה הכי חשוב לך בטיול"? שאלתי את בעלי תוך כדי ישיבה על ספסל אבן עתיק ברובע היהודי בפראג.
"מקומות היסטוריים יהודיים, מקומות לתפילה, בתי כנסת עתיקים, להתחבר לנשמה. זה מה שהכי חשוב גם לך. לא"? בעלי ענה לי בחיוך גדול, חש בהקלה לאחר תפילה על קבר המהר"ל.
"בארץ כן. אבל כאן פחות". עניתי פתאום את התשובה מתוך הלב: "אני מאד אוהבת להתפלל, אבל כאן אני רוצה לראות מקומות חדשים, לשוט קצת בנהר, ולהריח פרחי קנולה צהובים. אני רוצה לראות משהו אחר בעיניים, להתאוורר". הסברתי את המטרה שלי בכל הטיול הזה.
לא אלאה אתכן בוויכוח שנוצר, מה ממלא יותר: אתרים רוחניים או טבע בראשיתי, וויכוח שהביא אותנו בכלל לתובנה, כי בשביל אתרים קדושים אין שום עניין לנסוע לחו"ל, יש מהם בשפע בארץ שלנו, וכן, גם נוף בראשיתי יש בארץ, ואולי גם הרבה חיסכון בזמן ובכסף.
מתוך מסקנות לנופש הבא, מתוך הקשבה, וויתור הדדי של כמה רצונות, קמנו לבוקר חדש, מאיר ושמח הרבה יותר.