תת לבן הזוג כדי למלא חסרים עמוקים לעצמנו.
במשך השנים, כשעושים דבר פעם, פעמיים, ומאות פעמים, אפשר להתחיל לחלק את המידע או הסוגיות המבוקשות ביותר לטיפול בצורה סטטיסטית.
זה יכול לקרות למוכר במכולת, שיודע כבר בדיוק כמה החטיפים נחטפים ב"בין הזמנים" וזה היכול להיות במקומות אחרים ושונים לגמרי.
בקליניקה שלי, אחת הסוגיות היותר מדוברות במשך השנים, היא: הרצון להיות "אשה טובה", שנותנת בלי סוף, מאפשרת לבעלה להיות הכי הוא בעולם, מתגמשת בצרכים הבסיסיים שלה, ומחליקה ומבליגה במקומות שלא בוער לה לצעוק, והכל במטרה מיוחדת, נעלה וגדולה מהכל: להיות אשה כשרה, טובה, ומשמחת.
"כמה טוב שאת במקום של משפיעה"! אני יכולה להחמיא לאשה כזו.
והפנים שלה מתכרכמות לגמרי: "משפיעה"????
אני יודעת שהיא לא מרגישה כך, אבל דווקא לכן, אני אנסה להקצין את התגובה הרגילה שלה כדי שהיא תוכל לשמוע את מה שמתעורר בתוכה. מהר מאד, היא מבינה את ההבדל בין אשה שופעת, מלאה באהבה, ובנתינה לשם נתינה, לבין אשה שלא מצליחה לחוש את התחושות הנעימות האלה במסירות שלה כלפי בעלה, ואולי זה דווקא החלום הכי גדול שלה: להיות אחת שמהווה מרכז לאהבה ולביטחון עבור כל הסובבים שלה בתוך הבית שלה.
"מה מוריד לי את הביטחון בבית שלי"? היא תשאל בכאב עצום: "למה אני, שהייתי תמיד מוכרת כילדה טובת לב, אהובה בתיכון, הפרח של הבית, דווקא אני, לא מצליחה לתת בבית שלי מתוך ביטחון, מתוך מקום יציב שגורם לבעלי להעריך אותי"?
בשאלה הזו, מתחפרות נשים רבות מתוך כאב ובלבול.
התשובה היא לעולם לא חד משמעית ומתאימה לכולן באופן גורף, ההתאמה האישית היא חשובה לאין ערוך, ומביאה איתה גם המון פרטים שלא תמיד ניראים על פני השטח.
אבל,
יש כמה כללי ברזל הידועים בעולם הטיפול המקצועי, שצצים גם מתוך הניסיון בעבודה בשטח, מול מאות נשים וזוגות.
אחד מהכללים האלה הוא:
כל עוד שהנתינה נובעת ממקום שבו הערך העצמי נמוך, לא שלם, לא באמת בנוי עד הסוף, היא לא תתקבל בהערכה גדולה מבן הזוג.
למה? הרי הדבר שהנותן הכי צריך כאן זה ההערכה???
אולי דווקא לכן.
כשבן אדם מקבל ממישהו אחר, הוא רוצה להרגיש כי הוא ראוי לנתינה הזו בלב נקי ושלם, ולא שכל המקור להשפעה ולמסירות מגיע רק מתוך זה שהאדם הנותן הוא בעצם חסר.
כי באותה שניה שהלב משדר את הנזקקות של הנותן, פתאום, המקבל הופך להיות הנותן: המחמיא, המעריך, המכבד, המשבח, השמח.
וואו!
איפה הנתינה המדוברת???
לאן היא נעלמה?
רק אנשים מעובדים ונעלים מאד, מסוגלים לראות את החסר העצום למילה טובה, של מי שנותן בצורה כזו, ובאמת להישאר בשלווה ובהערכה. נדרשת כאן עבודה פנימית עמוקה מאד של שלימות פנימית שלא מתערערת מהחסר של השני.
לצערי, לא הרבה הגיעו כבר לדרגה הזו. ולכן התגובות הנגדיות לנתינה הן:
"עכשיו אני חייב להחמיא לך בלי סוף"?
"זהו, הורדת בשבילי את הירח ומה צריך להחזיר על זה"?
"עדיף שלא תתן לי ודי"!
ועוד תגובות הגורמות לנתק בתקשורת.
מה הפיתרון?
קודם כל, לבחון: מאיפה מגיעה הנתינה שלי?
האם היא מגיעה כדי להשלים לעצמי חסרים עמוקים? או שהיא באה כי אני רוצה שיהיה לבעלי טוב?
דבר שני, אם יש כאן אכן נתינה שתלויה מאד בתגובה של האחר, כדאי קודם כל, להעניק ל"עצמי", לפרגן לעצמינו את המילים הטובות הבונות והשופעות, כך שהנתינה הבאה כלפי בן הזוג תהיה ממקום בנוי באמת ולא רק מתוך חסר.
